קצת פילוסופיה הקשורה בלחימה.
אמצעי וכוונה
בצה"ל, איום נחשב רק כשיש אמצעי וכוונה. כשאנו נלחמים אנו רוצים למנוע מהאויב לפגוע בנו, ניתן לעשות זאת ע"י נטרול האמצעי או הכוונה או שניהם. לפי השקפת עולמי, הנשק המסוכן הוא הלב, הכוונה. כשאנו מנטרלים את האמצעי, האויב ישוב ללחום ביום אחר עם נשק אחר, כשאנו מנטרלים את הכוונה, את רוח הלחימה, האויב לא ישוב. לדעתי כוונה הינה נשק מספיק כדי להגיב, כי כוונה הופכת בקלות למילים ובעולם של תקשורת המונים נגישה, מילים הן אמצעי חזק ביותר. כוונה גם הופכת לחתרנות ופעולות מתחת לפני השטח שמתפרצות לרוב באופן זוועתי. לצערי מדינת ישראל עוד לא מבינה את זה.
מידתיות
מידתיות הוא רעיון שצמח לאחר מלחמת העולם השנייה. המלחמה הייתה כל כך זוועתית עד שאותם גורמים שגרמו לה (האווירה הגזענית באירופה של שנות ה 20 – 40 של המאה ה 20), נבהלו מהצל של עצמם, שחס וחלילה לא ייתפסו שוב במערומיהם ויתגלה האופי האמתי שלהם. וכך קרה שלאחר מלחמת העולם השנייה, נעשה בלתי אפשרי להגן על עצמנו. כל הפניית אצבע מאשימה כלפי הזולת (גם אם זה מוצדק לחלוטין) נתפס כגזענות.
בעולם זה צמח הרעיון שלפיו ניתן להחזיר לאויב מנה, אבל לא חזקה ממה שהוא הנחית. רעיון מטומטם (אם תרשו לי להיות בוטה ואתם תרשו כי זה הספר שלי), שגורר הסלמה איטית. קיימים גורמים המתגרים ומרשים לעצמם לבדוק שוב ושוב את הגבולות, מותחים אותם, פורצים אותם מידי פעם וממשיכים להתקיים לצמוח ולהתפתח. זוהי קרקע פורייה לכל ארגון טרור, מדינת טרור וארגוני פשע.
לעניות דעתי, אם אותו גורם עוין לסביבה היה מקבל מכה מוחצת כבר מההתחלה, לא הייתה לו רוח להמשיך ולצמוח לממדים, בהם כל מכה שלא תהיה אינה פוגעת ברוחו והדרך היחידה היא עקירה מהשורש בפעולה אלימה שתעלה ביוקר גם לצד ה"טוב" בסיפור.
במילים אחרות, עקרון המידתיות שוחק את ההרתעה ומעודד את הבריון. הבעיה שזה המצב הקיים ועלינו להתמודד עם המציאות ולעבוד במסגרת האפשר. נדפקנו.
טוהר הנשק, אי אלימות והמציאות
כפי שכתבתי בפרק 2, נשק אינו טהור, אינו תמים, אינו רשע ואינו רצחני. אלו הן תכונות אנושיות. יש להשתמש באלימות, רק כלפי אלו הזכאים לה, שהרוויחו את האלימות כלפיהם ע"י עוינות אלימה. מותר להשתמש באלימות, אך באחריות ולצורך הגנה, והגנה על חסרי ההגנה.
בהשקפת עולמי, הנשק המסוכן ביותר, אינו הסכין, הרובה, התותח וכן הלאה, כי אם האדם שמאחוריהם. אדם שאינו חמוש אך מלא כוונות זדון, הינו מסוכן ורצחני כאילו היה סכין בידו, הסכין שבלב יכול להפעיל כלי נשק כמו עט ולגרום נזק רב מבלי לגרום נזק פיסי וישיר אחד קטן. היטלר בלי אקדח הוא עדיין היטלר ואחמדיניג'אד המטיף לשנאה והשמדת של מדינת ישראל, הינו מסוכן גם בלי סכין. ישנה חובה להיזהר במילים בדיוק כמו החובה להיזהר בשימוש בנשק ולעניות דעתי, האלימות מותרת נגד הגורם העוין גם אם אינו חמוש, שכן מחר הוא כן יהיה ולא יהיה לבד.
מהסיבות לעיל איני מאמין באי אלימות. אני מאמין בלא לרצות לפנות לאלימות, אך לא לסרב להשתמש בה אם יש צורך. המציאות היא כזו שישנם אנשים רבים שאלימות עבורם היא אמצעי התקשורת המועדף ואין מה לעשות, אנשים מסוג זה לא ידברו, לרוב, שפה אחרת.
כמה שיכול להיות נחמד לחיות באשליה כי תמיד אפשר לפתור הכל בלי אלימות, זו אשליה ועלינו להכיר במציאות כי אלימות הינה כלי וככל כלי, עלינו לדעת מתי ואיך להשתמש בה...
פציפיזם
מיותר לציין שאיני מאמין בפציפיזם. אני דוגל בלעמוד על שלך ולא להפנות את הלחי השנייה.
האמונה הפציפיסטית כי אין לנקוט אלימות ותמיד ניתן להידבר, מנותקת מהמציאות, בה ישנם אנשים שרוצים להרע לשם המעשה עצמו או לשם תענוג, או בשם מניע דתי חסר פשרות.
מה לעשות, ישנם אנשים שאי אפשר להידבר איתם, אפילו הבריון הממוצע מבין רק אלימות ויחסי כוחות.
אני רוצה לראות את הפציפיסט יפה הנפש, שחוטפים את ילדיו, שוחטים אותם ואונסים אותם, בעוד הוא עומד מנגד ולא נוקט אלימות, באותה המידה הוא יוכל להצטרף למעשה עצמו.
מבחן הפציפיסט הפשוט ביותר הוא לסתור לו עד שיתעצבן ויגיב באלימות.
הבעיה שאמונתם של פציפיסטים פוגעת בזכות האחרים להגן על עצמם, הם דוחפים אף למאבקים לא להם בלי להבין בכלל את המציאות והעובדות.
שלא תהינה אי הבנות, אני בעד שלום, אמיתי בו שני הצדדים מכבדים איש את רעהו, חיים בדיאלוג ומקבלים איש את רעהו.
אני בעד חיים בלי סכנה תמידית מרחפת, אני בעד חופש והתנהגות חיובית.
אבל כל הדברים האלו תמיד נרכשים בדם. תמיד באלימות. כי תמיד קם האיש שרוצה לנצל את טוב ליבם של אחרים, רואה בהם חולשה וינסה לקחת בכוח ובאלימות את השררה.
לכן לפציפיזם אין זכות קיום מוסרית, במידה שווה, איש שלא מוכן להילחם על החופש ולהילחם על חייו, דוגל ומעודד עבדות.
רעיונות חסיני כדורים
רעיונות הם חסיני כדורים, כפי שמופיע ב V for vendetta, ולמה הכוונה? פשוט מאד, לאחר שרעיון נזרע ותפס קהל, אי אפשר להשמידו ואי אפשר לעקרו מהשורש. הדרך היחידה להשמיד רעיון, היא להשמיד כל אדם הדוגל בו, כל אדם המכיר את הרעיון וכל מילה כתובה ופיסת תיעוד הקשורים ברעיון (דרך שניה היא שטיפת מוח מסיבית לכל אותם אנשים שמושמדים בדרך הראשונה).
במילים אחרות, אי אפשר להפטר מרעיון והבעיה שאפילו רעיונות אוויליים ומרושעים, שהוכחו במהלך ההיסטוריה כשגויים, שבים ומוצאים חסידים, דוגמת הנאו-נאצים, והקו קלוקס קלאן. זו הבעיה עם רעיונות, הם דרך חד סטרית, ולא משנה אם יושמדו מנהיגי הרעיון, מישהו, מתישהו יקימו לתחייה, שלא לדבר על המון שנתפס לרעיון - לא יוותר עליו לעולם.
כמובן שרעיונות המונעים מדת (ופוסט מודרניזם - פרוגרסיביות) הם הגרועים ביותר, אין שום טיעון רציונאלי שיכול להתמודד עימם, עקב האופי החד משמעי שלהם, הנרטיב שרק להם הדרך הנכונה.
במלחמה נגד פונדמנטליסטים דתיים, אין טעם לנסות להשתמש בהגיון, הרעיון העומד מאחוריהם מושרש מידי, אווילי מידי, מרושע מידי וחסר אפשרות לפשרות מידי. מה עושים אתם שואלים? מנסים לשכנע את הרוב הדומם לא להיות רוב דומם או לא לפנות לפונדמנטליזם. האם זה עובד? לרוב לא. חבל.
לוחמת ולוחמי גרילה
המאפיין האמתי של לוחמת גרילה, אינו היטמעות בסביבה ותקיפה ממארב, אלא ההיטמעות בסביבה האזרחית, כביכול גורמים לא לוחמים ("חפים מפשע") המבצעים את הפעולות שלהם מתוך אותו עורף אזרחי, אם מדובר בפעילות מתוך האוכלוסייה כפי שמבצעים ה"פלסטינים" (ירי רקטות מבתי ספר, למשל), או הסלקת תחמושת ואמצעים (כמו משגרים) בתוך בתים.
הקושי הרב בלחימה בגורמי גרילה הוא ההפרדה בין האוכלוסייה ללוחמים.
לעיתים האוכלוסייה משתפת פעולה מרצון ומוכנה לשלם את המחיר על כך (פגיעה בהם עצמם בכל רמה ובמיוחד בכך שהם מטרה). אוכלוסייה זו, בעיני הינה תומכת טרור, שכן לרוב גורמי גרילה אלו יבחרו במטרות אזרחיות ולא מטרות צבאיות. היות וזה המצב, עלי להחזיר אתכם לדיון במידתיות. מי שמוכן לשלם את המחיר, עליו לשלם זאת. כמובן שאין לטווח אזרחים שלא לצורך, אבל אם יש צורך אז אין ברירה, בסוג זה של מאבק.
לעומת זאת, לעיתים האוכלוסייה שבויה (מרצון או מאונס) של אותם גורמי גרילה והם ישמחו לקבל עזרה נגד הגורם העוין. אוכלוסייה זו משמשת מטרה לגורמי התעמולה וההסברה, תוך ניסיון לגרום להם להתמרד נגד הגרילה. אוכלוסייה זו נותנת תקווה להדברות ויש לנסות לעבוד איתה ביחד, כמה שניתן, נגד גורם הגרילה.
ארוגני טרור ומשטרי טרור רבים לוקחים אוכלוסיות שלמות בנות ערובה. גורמים אלו רואים באזרחי האויב מטרה אסטרטגית לגיטימית (למשל איראן המשתמשת בחיזבאללה נגד ישראל, ושלטון החמאס בעזה היורה רקטות על אזרחי ישראל). פעולה נגד גורם צבאי היא לגיטימית, זוהי לחימה. פגיעה מכוונת באזרחים היא שפלות וטרור.
באיראן השלטון שולט בכוח ולא נותן לציבור להביע את דעתו ורצונו. כך גם בעזה עם שלטון החמאס. כמה לא מפתיע שבשיטת לחימה כזו מעורבת דת ודתיים שורשיים.
לוחמי חירות וטרוריסטים
הסעיף הקודם מביא אותנו לדיון על לוחמי חירות מול טרוריסטים.
בעיני ההבדל פשוט ביותר:
לגיטימי להילחם על חרותך אם אתה מרגיש כי נעשה לך עוול. פעולות צבאיות בלבד לעולם לא תשגנה את המטרה ללא פעולות מקבילות במישור המדיני ולמעשה מטרת הפעולות הצבאיות היא להגיע אל שולחן המשא ומתן. כשמגיעים לשם צריך להפסיק את האש, מטרת האש היא להכיר בחשיבות המאבק וצדקתו כך שיהיה מנוף במשא ומתן ולהגיע לפתרון ארוך טווח שריר ובר קיימא.
לוחם חירות ישאף למאבק לגיטימי ומטרותיו תהיינה גורמים צבאיים וכמעט אף פעם לא אזרחים ובטח שלא בכוונה (המחתרת האירית הייתה מודיע על מטענים מראש, לרוב. כך גם ארגון האצ"ל התקשר לדווח על הפצצה במלון המלך דוד, חבל שהבריטים בחרו לא להישמע לאזהרה – והמלון עצמו היה מטרה צבאית).
טרוריסט יפעל למען הטרור והמאבק ולא למען החירות. הטרוריסט לא יבחל בשום אמצעי ומטרותיו תהיינה אזרחיות ברובן. מטרת העל שלו תהיה לקיים את עצמו וממש לא אכפת לו מהמאבק שכביכול אותו הוא מייצג.
לוחם חופש יבחר מטרה ריאלית למאבקו ויפעל להשגתה. טרוריסט יבחר מטרה מטופשת ולא מציאותית ולעולם לא ינסה להשיגה, אלא ישתמש בה כתירוץ לזוועות שהוא מבצע.
לוחם חופש ייקח אחריות על מעשיו ינקוט באחריות מוסרית וינסה להיצמד לאמת ולעבודות, בכדי לצרף אנשים למאבקו ולא ינסה לשקר להם.
טרוריסט לעולם יטיל אחריות על אחרים, יתסיס המונים בשקרים ויסיט דעת קהל עולמית ע"י עיוות עובדות, שקרים וניצול ציני של עמדתו כ"אנדרדוג".
עם לוחמי חופש יש טעם לדבר.
עם טרוריסטים אין על מה לדבר, זה שקול לצעקה בחלל (אף אחד לא ישמע ואתם תמותו מתת-לחץ).
כאשר נלחמים בארגוני טרור, מלבד השמדתם המוחלטת, חובה להמתין שיקום מנהיג אמיתי באוכלוסייה, מנהיג לוחם חופש ולא טרוריסט, שיהיה ניתן להידבר עמו.
מחיר הניצחון ומחיר ההפסד
מחיר ההפסד, לרוב ברור ואיש אינו מוכן לשלם אותו (עבדות, גירוש, גלות, כליאה, השמדה, אונס, כליה מוחלטת וכסף רב).
מחיר הניצחון, לרוב יקר הרבה יותר במונחים כספיים, אבל גם המנצח משלם מחיר לא כספי, הוא משלם חיים רבים תמורת הניצחון והזכות להתקיים. משלמים בתמימות, משלמים מחיר נפשי כבד של הלוחמים (הלם קרב לרוב). המחיר הוא מסר לדורות הבאים, על חשיבות הקיום, אחריות והצורך במטרת המאבק.
ישנו מחיר מוסרי גדול שמשלם כל אחד מהצדדים במאבק, גם הצד המוסרי, שאינו מחפש לפגוע בגורמים הלא לוחמים, פוגע לעיתים בגורמים אלו, בלי כוונה לכך. לפעמים אין ברירה ולפעמים אלו תאונות. בכל מקרה הדבר גורר מחיר נפשי ומוסרי, שלפעמים חייבם לשלם עבור הניצחון.
ניצחון עולה ביוקר.
ואם כבר עסקנו במחירים, זכרו "אין כזה דבר כמו ארוחות חינם", בכל תחום בחיים.
פקודות ישימות
כשפגש הנסיך הקטן במלך, אמר לו המלך כי אם ייתן פקודה שהנתין אינו מסוגל לבצעה לנתין, והנתין לא יבצע את הפקודה, הרי זו אשמתו שלו ולא אשמת הנתין. (תקראו את הספר, בלי ספק הספר הטוב ביותר שנכתב).
פקודה חייבת להיות ישימה כדי שתבוצע ואין טעם לתת פקודה שאי אפשר להוציא לפועל, הדבר טיפשי, לא הוגן ומיותר. במקום זה עדיף לתת פקודה ישימה ואפקטיבית.
הרצון לשלוט והרצון למשול
כבר אמרתי בעבר שהסמנטיקה משנה.
אנשים הרוצים בשלטון, מחפשים לאחוז בכוח במושכות ולכפות את רצונם על אחרים.
אנשים הרוצים למשול, מחפשים לקחת את המושכות כדי להיטיב, כדי להשפיע, ואם לא יעמדו בציפיות, הם יפנו את מיקומם.
מדינאי שטובת המדינה והעם אל מול עיניו, יחפש למשול. עסקן פוליטי שטובת כיסו ועניניו האנוכיים אל מול עיניו, יחפש לשלוט.
ההבדל ניכר כמובן גם בין כל סוג של רודן או אפילו ראש משפחה אלים או כל אחד הכופה את רצונו באלימות על סביבתו (המחפשים לשלוט), לעומת אלו המביאים שינוי בדרכים נעימות.
האדם רצה לשלוט מאז ומעולם, לשלוט בסביבתו, לשלוט בכל מי שאינו הוא עצמו (וכך נגרמות מלחמות). הצורך לשלוט נובע מפחד מהלא נודע ופחד מהשונה.
בטבע כמו בטבע, וכך גם באופי האנושי, אי אפשר ללכת נגד המסלול הטבעי. אם תסיט נהר מנתיבו, תשלם על כך ביוקר, וגם סכר אדיר חייב להבנות כך שלא ילך נגד כוחות הטבע.
גם באופי האנושי הדבר פועל כך, אי אפשר לכפות על אנשים את מה שלא טבעי להם. אי אפשר לכפות על אנשים לא לשתות אלכוהול, אבל אפשר ללמד אותם לצרוך אלכוהול באחריות.
אחריות זו מילת המפתח בהבדל בין שליטה וממשל.
המחפש שליטה מתנער מאחריות כלפי הנשלט ומחפש את הדרך הקצרה להשיג מטרה שהינה לרוב אנוכית, לעיתים לא ישימה.
המחפש למשול, מבין את האחריות הרובצת עליו, ומנסה לפעול בצורה חכמה.
החובה כבדה מהר, המוות קל מנוצה.
זהו המוטו של הסמוראים, אך אם נתעלם מהמנטאליות היפנית ודרך הבושידו הקשורה בו, הרי שזהו הכלל המנחה לכל מי שמחפש למשול.
המחפש למשול, כדאי שידע, שהאחריות עליו היא כבדה ואין דרך להתנער ממנה.
מוסרי ולא מוסרי
מצאתי לנכון להדגיש מה זה לדעתי מוסרי ומה לא.
לא מוסרי הוא פגיעה בחופש הבחירה של האחר. זהו. כל היתר מוסרי. מכאן נובע כי אונס אינו מוסרי כי הוא פוגע בחופש הבחירה על הגוף, פריצה אינה מוסרית כי היא פוגעת בחופש הבחירה על הרכוש, וכן הלאה.
Comments