אז מה זה בעצם קונג פו קרבי, ומה אני מלמד?

אז מה זה בעצם קונג פו קרבי, ומה אני מלמד?

יש בכלל קונג פו לא קרבי?

קודם כל, קונג פו זה אומר מיומנות נרכשת בעבודה קשה.

למעשה כל מיומנות היא נרכשת בעבודה קשה, ורק על ידי עשיה.

אז ה"קונג פו" מושאל כשם כללי לאומנויות לחימה סיניות. וכן יש כל מיני סוגים.

בצורה הפשטנית ביותר, יש סוגים "חיצוניים" ששמים דגש על התנועה חיצונית, ויש סוגים "פנימיים" ששמים דגש על התחושה בתוך הגוף.

בפועל, הם נפגשים באמצע. כדי להיות טוב צריך לדעת לזוז גם בחוץ וגם לחוש מה קורה בפנים.

והאמת, שדיי קשה ללמד רק חיצוני או רק פנימי, זה מרגיש... חסר.

אז אני מלמד קודם כל תנועה. ולא סתם תנועה, אלא תנועה חכמה.

"תנועה" זה כולל בנייה של קואורדינציה, יציבה, איחוד של חלקים שונים של הגוף וכן הלאה.

וזה דורש תשומת לב רבה בכל רגע נתון.

כמו דרך תרגול של "מיינדפולנס", רק בלי לקרוא לזה ככה.

צורת התרגול הזו גם מחזקת את המוח. זה עוזר בגיל המבוגר לשמור אותו מתפקד. אבל זה לא כל כך חשוב...

ומה זו "תנועה חכמה"?

זה קצת מורכב להסביר וקל מאד להדגים, אבל זה דורש תשומת לב (בתרגול) לנושאים כמו יצירת כוח מתוך איחוד, איך מעבירים את הכוח, וכו'.

כדי ללמד תנועה, אני משלב לימוד דרך תנועות גוף טבעיות (או כאלו שאמורות להיות טבעיות בהתחשב באנטומיה האנושית), ותרגילים יותר "קלאסיים" מהאמנויות הסיניות, תבניות מסגנונות שונים ועוד.

הסגנונות השונים אינם רק מוסיפים גיוון תירגולי, אלא הם בעלי אופי תנועתי פנימי וחיצוני שונים.

בעוד שהקונג פו החיצוני בנוי כתנועת שרשרת, הטאי ג'י עובד על רכות וכוחות מנוגדים, השינג אי מאחד את הגוף כמו איל ניגוח, והבא גואה עובדת על פיתולים שדורשים גם איחוד של הגוף וגם פירוק בו זמנית (זה לא פרדוקס). זה ממש על קצה המזלג, כמובן.

בנוסף אני מכניס תכנים מעולמות תוכן נוספים שאני מתרגל, אם זה שימוש בחפצים כנשק (דרך לימודי נשק) וכדומה.

עד כאן זה תקציר לגבי החלק של הקונג פו.

מה לגבי החלק של הקרבי?

אז נושא הקרב (כמו "קרב מגע", אז מותר "קונג פו קרבי", נכון?) הוא חלק מנושא הלוחמה.

לוחמה היא שילוב של עקרונות הכוללים בין היתר:

עקרונות תנועה

עקרונות תרגול

עקרונות פסיכולוגיים

עקרונות אסטרטגיים וטקטיים

עקרונות מוסר

תרגול של העקרונות השונים ביחד עם תרגול יצירת הכוח, תרגילי זוגות, נשקים ועוד, מתרחש כל הזמן בעת הלימוד.

למה? והאם זה הכרחי?

האמת שקשה מאד ללמד אומנויות לחימה רק לצרכים של טיפוח ופיתוח עצמי, ללא עבודת זוגות, שנותנות משוב לפיתוח הכוח. ולמעשה קשה מאד לא לתת דוגמאות הקשורות בלחימה, כדי להמחיש את התנועה ואת ה... אופי שלה.

למיטב הבנתי, לימוד רק לצורך טיפוח ופיתוח עצמי, ללא הפן הלחימתי (בכלל) וללא הדגמות ותרגילי זוגות, יהיה חסר.

אפשר ללמד בצורה מעודנת שכוללת הדגמות ומבלי להיכנס למנטאליות הלחימה.

אמרתי נשקים לפחות פעמיים, אז כן אני מלמד גם נשקים. בגדול אני מלמד איך אפשר לקחת כל חפץ ולהשתמש בו כנשק.

קשה ללמד את זה בלי להתייחס לפן הלחימתי (לכו תסבירו איך ספל הופך לנשק בלי לדבר על לחימה... ואז למה בכלל להבין את הספל?!)

שימוש בנשקים (לא מומחיות בנשקים, אלא להפך, הבנת חפצים כללית) מובנית על מספר עקרונות שניתנים לתרגול מחפץ לחפץ.

כל החיבור הזה גורם בסופו של דבר לשיפור במספר איכויות בחיים:

1. בריאות גופנית ושימור גופני

2. בריאות מנטאלית ויכולת מיינדפולנס

3. חיזוק של המוח ושימור שלו (לא אני המצאתי שלימוד תנועה טוב למוח)

4. בטחון עצמי לדעת מתי כן ומתי לא להסתבך. איך לצאת משם ומה לעשות או לא לעשות.

5. בטחון עצמי שלא קשור לאלימות (זה חשוב לא פחות)

6. זה אחלה תחביב שאפשר לשחק איתו להתאמן לבד או ביחד, למצוא חברים ולפרוק רגשות.

נקודה אחרונה וחשובה מאד, כמה מילים על אלימות:

התרגול של אומנויות הלחימה קשור גם באלימות. בחלק האפל. ההתחככות בצד הזה בכל אחת ואחד מאיתנו בעת התרגול אינה מקהה, להפך - היא מעדנת.

אנחנו מתרגלים אפשרויות רבות לגרום כאב ונזק, מדמיינים, מתארים ומתרגלים על גבול הגרוטסקה, אבל זהו רק שלב של פיתוח חוזק מנטאלי להתמודד עם הקרב.

כי מהצד השני מפתחים גם את האחריות וגם את העידון. את הבחירה שלא להשתמש באלימות שלא לצורך, את הבחירה מה כן ומה לא לעשות. מפתחים את אי הרצון להזיק. מפתחים במקום רתיעה מאלימות - אי הנאה מלהשתמש בה (או כפי שדרדס רגזני היה אומר "אני שונא לשנוא").

אדגיש, הנושא של אלימות אינו מתאים לכל אחד. אלימות זו מילה קשה, אני יודע, עם מטען רגשי בעייתי מאחוריה.

חשוב להבין שאלימות זה רק כלי. ניתן להשתמש בו לחיוב (למשל, כבאי שפורץ דלת כדי לחלץ אנשים, או פעולה אלימה שנועדה להגן על חסרי ישע), ואפשר להשתמש בה לצרכים פוגעניים (בריונות לסוגיה).

בגדול, אלימות זו התכווננות לגרימת נזק, וזה ממש לא מתאים לכולם.

הגנה עצמית דורשת שימוש באלימות. בלי התכווננות זו, שום פעולה של הגנה עצמית (ולא כדי לאפשר דרך מילוט) לא תעבוד.

אפשר לשקר וללכת סביב סביב, אבל, מצטער להגיד, זה יישאר שקר.

נכון שבאזרחות עדיף להימנע מאלימות שלא לצורך. עדיף להימנע מלחימה שלא לצורך.

ובכללי עדיפה הרמוניה, אדיבות, נועם ודובוני אכפת לי (כן גם זה שמייצג כעס).

אבל לפעמים המציאות עלולה לכפות את עצמה (כמו אלימות כלפי סגל רפואה והוראה, אלימות כלפי חסרי ישע, בריונות, הגנה על הבית, והרשימה ארוכה).

במקרים כאלו עדיף להיות מוכן, הן במיומנות הגופנית, הן במנטאלית, והן במחשבה.